אחד המונחים החשובים בחקר התקשורת הוא "אובדן הילדות". מונח זה, שנתבע על ידי ניל פוסטמן בראשית שנות ה-80, מתייחס לסכנות אפשריות של הטלוויזיה על הדור הצעיר: החשש של פוסטמן היה שהשימוש הגובר במקלטי טלוויזיה בבתים, יגרום לילדים להיחשף לתכנים שאינם הולמים לגילם, ובכך לפגוע בהתפתחות ובחינוך שלהם. החדשות הטובות הן שמאז השתנה בתחום במידה משמעותית, כך שכיום ניתן בהחלט למצוא אינספור תכנים חינוכיים, וכן שלל אפשרויות להורים לשלוט על התכניות בהן צופים ילדיהם
אחד הפיתוחים הטכנולוגיים המשמעותיים ביותר, שהגבירו את ההפרדה הזו שבין תכנים להורים ולילדים, הוא שירות ה-VOD (Video on Demand), שמאפשר לצפות בתכנים מסוג מסוים כל אימת שרוצים: זוהי למעשה ספריה פרטית של סדרות טלוויזיה, סרטים ותכניות מכל סוג, הניתנים להזמנה בלחיצת כפתור. עקב כך, שירותי VOD של ערוצי הילדים הפכו לנפוצים מאד, ובהם יופיעו אך ורק תכנים הולמים לגיל הילדות.
פיתוח זה, יש לציין, מאפשר גם פיקוח ובקרה מלאים של ההורים. הם אלה שמבצעים, כמעט בכל המקרים, את הזמנת התכנים עבור ילדיהם. חלק מהממירים אף מאפשרים חסימת הורים לערוצים שאינם הולמים את ילדיהם: ההורים יכולים, למשל, לקבוע כי צפייה בערוצים מסוימים תצריך הקשת סיסמא, שידועה רק להם.
זאת ועוד, ברור גם שלכל ילד את הצרכים שלו: צפייה בתכניות היא פונקציה של החינוך שהוא מקבל, והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. הדבר מעניק משמעות רבה עוד יותר לשאלת הפיקוח של ההורים על תכני ילדיהם: מומלץ מאד שהם יקפידו לצפות עם ילדיהם בחלק מהתכנים, ויראו שהם אכן מבצעים את תפקידם החינוכי.
אין צל של ספק שצפייה משותפת של הורים וילדים יכולה לספק למשפחה כולה את הערך המוסף, החשוב כל כך. ההורים מרוויחים זמן איכותי עם ילדיהם, ויכולים להשלים את הקניית הידע שמעניקים אותם תכנים טלוויזיונים. הדבר עשוי להעצים את יתרונות תכניות הטלוויזיה במידה משמעותית.
לכל צופה, יש את הערוצים שלו
כאשר ניל פוסטמן הביע את חששותיו מאובדן הילדות, לא היה בנמצא, ובוודאי לא בישראל, מספר עצום של ערוצי טלוויזיה כמו שיש היום. התפתחות הטלוויזיה הרב ערוצית, לה אנו עדים עד היום, הקלה עבור ההורים את המשימה: פתאום, יש ערוצים מיוחדים המיועדים אך ורק לאוכלוסיה הצעירה, עם תכנים שהולמים את הגיל שלהם. בין השאר, ניתן למצוא כיום ערוצים לתינוקות, לילדים בגילאי גן וכן לילדי בתי הספר השונים. בכל אחד, הדגש הוא על תוכן חינוכי ובידורי, שמדבר אל עולמם של הילדים.אחד הפיתוחים הטכנולוגיים המשמעותיים ביותר, שהגבירו את ההפרדה הזו שבין תכנים להורים ולילדים, הוא שירות ה-VOD (Video on Demand), שמאפשר לצפות בתכנים מסוג מסוים כל אימת שרוצים: זוהי למעשה ספריה פרטית של סדרות טלוויזיה, סרטים ותכניות מכל סוג, הניתנים להזמנה בלחיצת כפתור. עקב כך, שירותי VOD של ערוצי הילדים הפכו לנפוצים מאד, ובהם יופיעו אך ורק תכנים הולמים לגיל הילדות.
פיתוח זה, יש לציין, מאפשר גם פיקוח ובקרה מלאים של ההורים. הם אלה שמבצעים, כמעט בכל המקרים, את הזמנת התכנים עבור ילדיהם. חלק מהממירים אף מאפשרים חסימת הורים לערוצים שאינם הולמים את ילדיהם: ההורים יכולים, למשל, לקבוע כי צפייה בערוצים מסוימים תצריך הקשת סיסמא, שידועה רק להם.
כך מפיקים את המקסימום מהטלוויזיה
כשמדברים על תוכן חינוכי, חשוב לזכור שזו הגדרה רחבה בכל קנה מידה. כיום, אפילו כאשר התוכנית משודרת בערוץ שמיועד, במידה זו או אחרת, לילדים, אין הדבר מבטיח שהיא אכן תמלא את תפקידה החינוכי. השאיפה העיקרית צריכה להיות לתכניות שמכילות מידע מועיל על העולם בו אנו חיים, החיוני להתפתחות הילדים, כמו גם דגשים לגבי התנהגות נאותה: השימוש במודלים חיוביים לחיקוי, למשל, הופך למרכזי, בהקשר הזה.זאת ועוד, ברור גם שלכל ילד את הצרכים שלו: צפייה בתכניות היא פונקציה של החינוך שהוא מקבל, והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. הדבר מעניק משמעות רבה עוד יותר לשאלת הפיקוח של ההורים על תכני ילדיהם: מומלץ מאד שהם יקפידו לצפות עם ילדיהם בחלק מהתכנים, ויראו שהם אכן מבצעים את תפקידם החינוכי.
אין צל של ספק שצפייה משותפת של הורים וילדים יכולה לספק למשפחה כולה את הערך המוסף, החשוב כל כך. ההורים מרוויחים זמן איכותי עם ילדיהם, ויכולים להשלים את הקניית הידע שמעניקים אותם תכנים טלוויזיונים. הדבר עשוי להעצים את יתרונות תכניות הטלוויזיה במידה משמעותית.
